המלחמה השקטה שאיש לא רואה
ד"ר מתן בוכנר
יש לוחמים שחזרו הביתה מהקרב, אבל הקרב מעולם לא עזב אותם.
אובדנות בקרב אוכלוסיית הלומי הקרב הוא אחד הנושאים הכואבים והמורכבים ביותר סביב הלם הקרב.
מספר הלומי הקרב שמתאבדים גדל משנה לשנה ומאחורי לא מעט מקרי התאבדות של הלומי קרב לא עומד בהכרח “רצון למות”, אלא רצון שהכאב ייפסק.
האובדנות לפעמים היא רצון לעצור לרגע את הדריכות הבלתי נגמרת, את הסיוטים, את ההצפה, את התחושה שהגוף והמוח עדיין נמצאים בשדה הקרב גם שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה.
אצל רבים מהלומי הקרב, מערכת הסטרס נשארת פעילה לאורך זמן. המוח ממשיך לזהות סכנה גם כשהאדם נמצא בבית, עם המשפחה, במקום בטוח לכאורה.
הגוף אינו מצליח לעבור למצב מנוחה אמיתי. השינה נפגעת, החשדנות גוברת, הרגשות מציפים או לחלופין נעלמים לחלוטין, ונוצרת תחושת בדידות עמוקה שקשה להסביר למי שלא חווה זאת בעצמו.
לעיתים, כאשר אדם שנפצע נפשית במהלך שירות מבצעי ומרגיש במשך שנים שאינו נראה, שאינו מוכר, שהינו "שקוף" או שעליו להילחם שוב, הפעם מול המערכות המייצגות את מי ששלח אותו לקרב אשר מראות אטימות רבה במקרים רבים, עלולה להיווצר תחושת ייאוש עמוקה העלולה לדחוף לאובדנות.
אצל חלק מהלומי הקרב, הכאב הקשה ביותר אינו רק הזיכרונות מהלחימה, אלא התחושה שהפציעה השקופה שלהם מעולם לא קיבלה באמת הכרה, הבנה או מקום.
הדבר הקשה ביותר הוא שלפעמים אי אפשר לראות את זה מבחוץ. יש הלומי קרב שממשיכים לעבוד, לצחוק, לתפקד, לעזור לאחרים ואפילו להיראות “חזקים”, בזמן שבפנים הם נמצאים במלחמת הישרדות יומיומית.
לא תמיד יש צעקה לעזרה. לפעמים יש רק עייפות עמוקה מהחיים.
מנגנונים נוירו-ביולוגיים של אובדנות
אובדנות אצל הלומי קרב אינה נובעת רק מכאב רגשי, אלא גם משינויים נוירו־ביולוגיים עמוקים שמתרחשים במוח ובמערכת העצבים בעקבות חשיפה ממושכת לטראומה.
במצבי סטרס קיצוניים, האמיגדלה, האזור במוח שאחראי לזיהוי סכנה, הופכת פעילה ורגישה יתר על המידה. במקביל, פעילות הקורטקס הפרה־פרונטלי, שאחראי על שיקול דעת, ויסות רגשי וקבלת החלטות, עלולה להיחלש משמעותית.
התוצאה היא מצב שבו האדם חי בעוררות יתר מתמדת. המוח מתקשה “לכבות” את תחושת האיום, גם כאשר אין סכנה ממשית.
בנוסף, הפרשה כרונית של קורטיזול ואדרנלין שוחקת את הגוף והנפש לאורך זמן, פוגעת בשינה, מגבירה חרדה ודיכאון, ויוצרת תחושת חוסר תקווה.
כאשר המערכת הסטרס נמצאת זמן רב במצב חירום, האדם עלול להגיע לנקודה שבה הוא אינו מחפש למות, אלא פשוט אינו מסוגל יותר לשאת את העומס הפנימי.
תחושת אשמת ניצולים
אחד המרכיבים הכואבים ביותר אצל חלק מהלומי הקרב הוא אשמת הניצולים. זו תחושה קשה שבה האדם שואל את עצמו שוב ושוב:
• “למה אני נשארתי בחיים והם לא?”
• “האם יכולתי לעשות יותר?”
• “אולי נכשלתי?”
האשמה הזו אינה תמיד רציונלית, אבל היא אמיתית מאוד עבור האדם שחווה אותה. לעיתים מדובר בזיכרון של חבר שלא חזר, החלטה שהתקבלה תחת אש, או אפילו רגע קטן שהמוח ממשיך לשחזר שוב ושוב במשך שנים.
חלק מהלומי הקרב חיים בתחושת אחריות כבדה גם על אירועים שלא באמת היו בשליטתם אשר יכולה לגרום לאובדנות.
תחושת אשמה כרונית עלולה להפוך עם הזמן לשנאה עצמית, להסתגרות ולתחושה שהאדם אינו ראוי לחיים רגילים, לשקט או לאושר.
זהו עומס נפשי עצום, שלעיתים נשמר בסוד במשך שנים ארוכות.
סימני אזהרה לפני התאבדות אצל הלומי קרב
לא תמיד יהיו סימנים ברורים, אבל ישנם דפוסים שחוזרים על עצמם אצל אנשים שנמצאים במצוקה עמוקה.
בין הסימנים האפשריים לאובדנות בקרב הלומי קרב:
• הסתגרות קיצונית והתרחקות מאנשים
• אמירות כמו “נמאס לי”, “אין טעם”, “כולם יסתדרו בלעדיי”
• עלייה בשימוש באלכוהול או בסמים קשים ו/או חומרים אחרים
• התפרצויות כעס חריגות
• אדישות פתאומית
• חלוקת חפצים אישיים
• שינויים קיצוניים בשינה
• תחושת ריקנות וחוסר תקווה
• מעבר חד בין סערה פנימית לשקט חריג
חשוב להבין, לפעמים דווקא אחרי תקופה קשה, כאשר נראה שהאדם “נרגע”, עלול להופיע סיכון מוגבר. לעיתים זה קורה משום שהוא כבר קיבל החלטה פנימית ולכן נראה לפתע שליו יותר.
מה משפחות צריכות לדעת
בעניין אובדנות בקרב הלומי קרב, משפחות רבות מנסות לעזור, אבל אינן באמת מבינות מה עובר על הלום הקרב. פעמים רבות הן מפרשות את ההתנהגות שלו כעצלנות, עצבים, ריחוק או חוסר רצון להשתלב, כאשר בפועל מדובר במערכת עצבים שנמצאת במצב הישרדות.
חשוב להבין שהלום קרב לא תמיד שולט בתגובות שלו. הדריכות, ההתפרצויות, ההימנעויות והחרדה אינן “החלטה”, אלא תגובות פיזיולוגיות ונוירולוגיות עמוקות.
אדם יכול לדעת בהיגיון שהוא נמצא בבית בטוח, ובו־זמנית להרגיש בגוף כאילו הוא עדיין בשטח אויב.
התמיכה המשמעותית ביותר היא לא תמיד “לפתור את הבעיה”, אלא להיות נוכחים, להקשיב, לא לשפוט ולא לזלזל בכאב – להיות עוגן עבורו.
לפעמים הידיעה שיש אדם אחד שמבין, רואה ונשאר לצדך, יכולה להיות ההבדל בין קריסה לבין המשך החיים.
מה לא לומר לאדם אובדני
יש משפטים שנאמרים מתוך כוונה טובה, אבל עלולים להעמיק את תחושת הבדידות והאשמה.
משפטים כמו:
• “תחשוב חיובי”
• “יש אנשים במצב גרוע יותר”
• “אתה חייב להיות חזק”
• “די, תמשיך הלאה”
• “עברו שנים, למה אתה עדיין שם?”
משפטים בסגנון הזה עלולים לגרום לאדם להרגיש שלא מבינים אותו, שהוא כישלון, או שהכאב שלו אינו לגיטימי, דבר אשר יכול לדחוף לאובדנות או למעשים קיצוניים אחרים.
גם ניסיון להקטין את התחושות או “להוציא אותו מזה בכוח” עלול להרחיק אותו עוד יותר. אדם במצוקה אינו צריך שיסבירו לו למה לא להרגיש כך. הוא צריך שמישהו יסכים לראות את הכאב שלו בלי לברוח ממנו.
איך לדבר נכון עם הלום קרב במצוקה
אם ראיתם סימני אובדנות אצל הלום הקרב, הדבר החשוב ביותר הוא ליצור תחושת ביטחון ולא תחושת שיפוט.
לפעמים משפטים פשוטים יכולים להציל חיים:
• “אני כאן איתך.”
• “אתה לא לבד.”
• “אני רואה כמה קשה לך.”
• “לא צריך להתמודד עם זה לבד.”
• “אני מקשיב.”
• לשאול בעדינות “מה אתה צריך, כיצד אני יכול לעזור.”
חשוב לדבר ברוגע, לא להילחץ, ולא לפחד מהשיחה. לשאול אדם אם הוא חושב לפגוע בעצמו לא “מכניס לו רעיונות לראש”.
להפך, הרבה פעמים זו הפעם הראשונה שמישהו באמת מאפשר לו לדבר על מה שהוא מסתיר בפנים.
התמודדות עם הלם קרב אינה תהליך של “לשכוח”. היא תהליך של ללמוד לחיות בלי להיות לבד בתוך המלחמה הפנימית.
לפעמים כל מה שאדם צריך כדי להחזיק עוד יום אחד, הוא לדעת שיש מישהו שרואה אותו באמת.
בכל מצב, כאשר אתם נתקלים במצד המראה על סימני אובדנות, יש ליצור קשר עם בעל מקצוע. אל תהיו מטפלים, תהיו אחראיים, תהיו העוגן. זו לא בושה. זו אחריות כבדה לקחת את זה עליכם ולכן פניה לאיש מקצוע תהיה המעשה הנכון במצב זה.
