אחד הדברים שהכי מבלבלים הלומי קרב הוא הרגע שבו הם מבינים שמשהו השתנה בחיים שלהם.
לא רק ברמת החרדה, לא רק בשינה, לא רק בדריכות אלא בהנאה.
פתאום דברים שפעם אהבת כבר לא מרגשים אותך.
הים כבר לא מרגיע, מסיבות כבר לא מושכות, פסטיבלים כבר לא מעניינים ומפגשים חברתיים מרגישים כמו משימה.
תחביבים שבעבר חיכית להם כל השבוע הופכים לעוד משהו שצריך "לסמן עליו וי" ולפעמים אתה אפילו שואל את עצמך: "מה קרה לי ולאן נעלם האדם שהייתי?"
אז בואו נדבר על הלם קרב ואובדן הנאה

חשוב להכיר את המושג: אנהדוניה (אִי-נֶהֱנוּת)

אנהדוניה (Anhedonia) היא ירידה ביכולת לחוות הנאה.
זהו אחד התסמינים המוכרים בפוסט טראומה, אך גם אחד הפחות מדוברים.
המשמעות אינה שאתה לא רוצה ליהנות אלא המשמעות היא שהמוח מתקשה להרגיש את אותה תחושת סיפוק והנאה שהרגיש בעבר.

מה קורה במוח?
כדי להבין את זה צריך להבין דבר חשוב.
המוח שלנו בנוי לשרת שתי מטרות מרכזיות:

1. הישרדות.
2. הנאה.

כאשר אדם חי לאורך זמן במצב של סטרס ודריכות, המוח מתחיל להפנות יותר ויותר משאבים להישרדות ופחות להנאה.
האמיגדלה פועלת שעות נוספות.
ההיפותלמוס מפעיל את מערכת הסטרס על יתר המידה.
רמות קורטיזול ואדרנלין נשארות גבוהות מאוד לאורך זמן.
ומערכת התגמול במוח, זו המבוססת בין היתר על דופמין, מתחילה לעבוד פחות טוב.
במילים פשוטות: כאשר המוח עסוק בלהישאר בחיים, הוא פחות עסוק בלהרגיש טוב.

מיתוס שחייבים לשבור

הרבה הלומי קרב חושבים שאם הם כבר לא נהנים מכלום, כנראה שהם כבר לא אוהבים את החיים.
אבל זו טעות, טעות גדולה!
ברוב המקרים, היכולת ליהנות לא נעלמה, היא פשוט נחסמה על ידי מערכת הישרדות שעובדת בעומס יתר.
הבעיה היא לא שהאדם הפסיק לאהוב את הדברים שאהב אלא שהבעיה היא שהמוח מתקשה כרגע להרגיש את מה שהוא אהב.

המחיר שמשלמים גם הקרובים

בן או בת הזוג רואים את זה, החברים רואים את זה, המשפחה רואה את זה ולפעמים הם מפרשים את זה כניתוק, כחוסר עניין, כחוסר אהבה , אבל פעמים רבות מדובר במשהו אחר לגמרי.
לאדם עצמו כואב לא פחות, הוא זוכר היטב כמה נהנה בעבר.
הוא פשוט לא מצליח להגיע לאותה תחושה.