מדריך לבני נוער להבנת הלם קרב, פוסט טראומה וחוסן נפשי
ד"ר מתן בוכנר

לפעמים הגיבור הכי גדול בבית הוא גם הפצוע הכי שקט.
יונתן היה בן 17. הוא אוהב את אבא שלו ומעריץ אותו מאז שהיה ילד קטן.
אבא של יונתן היה לוחם, האיש שתמיד ידע מה לעשות, האיש שתמיד שמר על כולם.
אבל היו דברים שיונתן לא הצליח להבין.

למה אבא תמיד יושב במסעדה עם הגב לקיר?
למה רעש של זיקוקים גורם לו פתאום להשתתק?
למה לפעמים הוא עצבני בלי סיבה ברורה?
ולמה יש ימים שבהם הוא פשוט רוצה להיות לבד?

במשך שנים יונתן חשב שאולי הוא עשה משהו לא בסדר.
אולי אבא כועס עליו.
אולי הוא כבר לא אותו אדם שהיה פעם.
רק מאוחר יותר הוא גילה שאבא שלו לא נלחם נגד המשפחה שלו.
הוא נלחם במלחמה שאף אחד אחר לא ראה.
הוא היה הלום קרב.

והסיפור הזה אינו רק על אבא של יונתן, הוא על אלפי משפחות בישראל.
על אחים, אחיות, הורים, בני זוג וילדים שמנסים להבין מה קורה לאדם שהם אוהבים.
הוא גם עליכם, דור העתיד של מדינת ישראל.
חלקכם עומדים להתגייס בקרוב לצה"ל, חלקכם ישרתו כלוחמים.
חלקכם יפגשו מצבי קיצון שרוב האנשים לעולם לא יפגשו ולכן חשוב להבין כבר היום מהו הלם קרב, איך הוא נראה, למה הוא קורה ואיך אפשר להתמודד איתו.

לא מתוך פחד, אלא מתוך ידע, כי ידע מציל חיים.

מה זה בכלל הלם קרב?

המונח "הלם קרב" מוכר כמעט לכל ישראלי.
אבל לא כולם יודעים מה הוא באמת אומר.
המונח המקצועי כיום הוא פוסט טראומה, או PTSD.
מדובר במצב שבו אדם נחשף לאירוע קיצוני ומסכן חיים, או היה עד לאירוע כזה, והמוח שלו מתקשה לעבד את החוויה ולהשאיר אותה בעבר.

חשוב להבין:
פוסט טראומה אינה חולשת אופי, היא אינה עצלנות והיא בוודאי אינה שיגעון.
למעשה, פוסט טראומה היא תגובת הישרדות טבעית.
היא הדרך של המוח והגוף להתמודד עם מצב שבו העומס היה גדול יותר ממה שהמערכת הצליחה לעבד.
רוב האנשים שחווים אירוע קשה ירגישו פחד, מתח, דריכות או עצב וזה טבעי לחלוטין.
אבל אצל חלק מהאנשים המוח ממשיך להתנהג כאילו הסכנה עדיין קיימת, גם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים וכאן מתחילה הפוסט טראומה.
לפעמים ימים אחרי, לפעמים חודשים אחרי ולפעמים אפילו שנים רבות לאחר האירוע.

המלחמה בתוך המוח

כדי להבין הלם קרב צריך להבין משהו על המוח האנושי.
דמיינו לרגע שהמוח שלכם הוא בסיס צבאי ובבסיס הזה יש כמה יחידות חשובות מאוד.

ה"אמיגדלה" היא האזעקה, כלב השמירה, התפקיד שלה הוא לזהות סכנה.
כאשר היא מזהה איום, היא מפעילה מיד את כל המערכת.

ה"היפותלמוס" הוא חדר הבקרה, החמ"ל.
הוא מקבל את המידע מהאמיגדלה ומתחיל להפעיל את מנגנוני החירום של הגוף.
אחד הדברים הראשונים שההיפותלמוס עושה הוא להפעיל את מערכת הסטרס של הגוף.
בתוך שניות מתחיל שחרור של אדרנלין, הורמון שמכין את הגוף לפעולה מיידית. הדופק עולה, הנשימה מואצת, השרירים נדרכים והחושים הופכים חדים יותר.
במקביל מופעל גם ציר ה־HPA, מערכת ביולוגית המחברת בין המוח לבלוטות יותרת הכליה, אשר מובילה לשחרור קורטיזול.
הקורטיזול מסייע לגוף להתמודד עם איום מתמשך ומאפשר לנו להישאר דרוכים ומוכנים לאורך זמן.
במצב רגיל, כאשר הסכנה חולפת, גם האדרנלין והקורטיזול יורדים בהדרגה והגוף חוזר לאיזון.
בפוסט טראומה, אצל חלק מהאנשים, המערכת הזאת עלולה להמשיך לפעול גם כאשר הסכנה כבר אינה קיימת.

ה"היפוקמפוס" הוא ספרן הזיכרונות.
הוא אחראי לעזור לנו להבין מתי אירוע קרה, איפה הוא קרה ומה ההקשר שלו.

ה"קורטקס הפרה־פרונטלי", או בקיצור PFC, הוא המפקד הקטן.
הוא אחראי על קבלת החלטות, שיקול דעת וחשיבה הגיונית.

במצב רגיל כל המערכות הללו עובדות יחד בהרמוניה.
אבל בזמן טראומה קשה, האזעקה מתחילה לעבוד בעוצמה עצומה.
לפעמים כל כך בעוצמה, שהיא משתלטת על כל הבסיס.
במצב כזה המוח פחות עסוק בלחשוב ויותר עסוק בלשרוד.

וזה בדיוק מה שאמור לקרות בזמן סכנה אמיתית.
הבעיה מתחילה כאשר המערכת ממשיכה לפעול כך גם אחרי שהסכנה חלפה.

למה שני אנשים יכולים לעבור את אותו האירוע ורק אחד יפתח פוסט טראומה?

זו אחת השאלות הנפוצות ביותר.
שני לוחמים יכולים להיות באותו הקרב ולעבור את אותו האירוע, לראות בדיוק את אותם הדברים ועדיין רק אחד מהם יפתח פוסט טראומה.

למה?
כי פוסט טראומה אינה נקבעת רק לפי מה שקרה, היא מושפעת גם מהאדם שחווה את האירוע.

לכל אחד מאיתנו יש מערכת סטרס שונה, לכל אחד יש חוויות חיים שונות.
יש אנשים שנחשפו לטראומות מוקדמות, יש כאלה שגדלו בסביבה תומכת יותר.
יש כאלה שהרגישו שליטה במהלך האירוע ויש כאלה שהרגישו חסרי אונים לחלוטין.
גם לגנטיקה יש תפקיד וגם לתמיכה שמקבלים אחרי האירוע.

לכן אין תשובה אחת, אבל יש דבר אחד שחשוב לזכור:
אם מישהו פיתח פוסט טראומה, זה לא אומר שהוא חלש יותר ממישהו אחר.
זה אומר שהמוח שלו הגיב אחרת לעומס קיצוני.

איך הלם קרב נראה בבית?

כשאנשים שומעים את המילים "הלם קרב", הם לרוב מדמיינים סרטי מלחמה, צעקות באמצע הלילה, סיוטים, התפרצויות זעם, אבל במציאות, הלם קרב נראה פעמים רבות אחרת לגמרי.
לפעמים הוא נראה כמו אדם שקט, שקט מדי.
לפעמים הוא נראה כמו מישהו שיושב בארוחה משפחתית, אבל נראה כאילו המחשבות שלו נמצאות במקום אחר.
לפעמים הוא נראה כמו אבא שלא אוהב מקומות הומים.
אח גדול שתמיד מחפש איפה היציאה.
אמא שנדרכת מכל רעש פתאומי.
או אדם שמעדיף לשבת עם הגב לקיר כדי לראות את כל מי שנמצא בחדר.

הרבה בני נוער חושבים לפעמים:
"אולי הוא כועס עליי"
"אולי עשיתי משהו לא בסדר"
"אולי הוא פשוט לא רוצה להיות איתנו."

אבל ברוב המקרים המציאות שונה, הבעיה אינה המשפחה.
הבעיה היא שמערכת ההישרדות עדיין עובדת שעות נוספות.
המוח ממשיך לסרוק איומים, הגוף ממשיך להיות דרוך והאדם עצמו לעיתים קרובות עייף מהמאבק המתמשך הזה.

הלם קרב יכול להתבטא גם בקשיי שינה, קושי להתרכז, חוסר סבלנות, הימנעות ממקומות מסוימים, צורך להיות לבד, חרדה, עצבנות או קושי ליהנות מדברים שפעם היו מהנים ולפעמים הוא בכלל לא נראה לעין.

וזה אולי אחד הדברים שהופכים אותו לכל כך קשה להבנה.

זה לא בגללך
אם יש פרק אחד שחשוב לי במיוחד שתזכרו מהמאמר הזה, זה הפרק הזה, כי הרבה מאוד בני נוער שחיים לצד אדם שמתמודד עם פוסט טראומה מתחילים בשלב מסוים להאשים את עצמם.

הם חושבים:
"אולי אמרתי משהו לא נכון"
"אולי הוא כועס עליי"
"אולי אני מפריע"
"אולי אני הסיבה שהוא עצבני"

אבל ברוב המקרים, אתם לא.
כאשר אדם מתמודד עם פוסט טראומה, הוא נלחם לעיתים בקרב פנימי שאנשים סביבו כלל אינם רואים.

לפעמים הוא עייף, לפעמים הוא מוצף, לפעמים הוא מנסה להתמודד עם זיכרונות, רגשות או תחושות שהוא בעצמו מתקשה להבין.

והתגובות שלו אינן תמיד קשורות למה שקורה סביבו באותו רגע, הן קשורות גם למה שקורה בתוכו.

זה לא אומר שצריך לקבל כל התנהגות, זה לא אומר שאין אחריות אישית.
אבל זה כן אומר שלא כל שתיקה, לא כל הסתגרות ולא כל יום רע קשורים אליכם.
לפעמים האדם שאתם אוהבים פשוט מנסה לעבור את היום בשלום.

מה באמת עובר על הלום הקרב?

דמיינו שאתם מנסים ללמוד למבחן, במקביל מישהו מפעיל לידכם אזעקה.
לא לשנייה, לא לדקה, אלא במשך שעות, ימים ואולי אפילו שנים.
כמה זמן הייתם מצליחים להישאר מרוכזים?
כמה סבלנות הייתה נשארת לכם?
כמה אנרגיה?

זאת כמובן רק דוגמה.
אבל היא עוזרת להבין משהו חשוב, הלם קרב אינו רק זיכרון.
הוא מצב שבו מערכת ההישרדות ממשיכה לפעול.
לפעמים גם כשהאדם נמצא בבית, לפעמים גם כשהוא עם המשפחה ולפעמים גם כשהכול נראה רגוע לחלוטין.

יש לוחמים שמתעוררים בלילה מסיוט, יש כאלה שנשארים דרוכים גם בשנתם.
יש כאלה שמתהלכים בבית בשעות הקטנות של הלילה ויש כאלה שפשוט אינם מצליחים להרגיש בטוחים לחלוטין.

מבחוץ הם נראים רגילים, מבפנים הם עובדים קשה מאוד כדי לשמור על איזון.
ולכן לפעמים הדבר האמיץ ביותר שהם עושים הוא פשוט לקום בבוקר ולהמשיך את היום.

איך אפשר לעזור?

הרבה בני נוער שואלים: "מה אני יכול לעשות?"
והאמת היא שלא תמיד צריך לעשות משהו גדול.
לפעמים הדברים הקטנים הם החשובים ביותר.

להקשיב, לא לשפוט, לא לזלזל.
לא לצחוק על הפחדים.
לא להכריח לדבר.
ולא להיעלב מיד אם האדם שמולכם צריך קצת מרחב.

אנשים רבים חושבים שעזרה משמעותה למצוא פתרון, אבל לפעמים עזרה היא פשוט להיות שם ולהראות לאדם שהוא לא לבד.
להראות לו שהוא לא מוזר, שהוא לא חלש ושהוא לא צריך להסתיר את מה שהוא עובר.
כי אחד הדברים הכי קשים בפוסט טראומה הוא תחושת הבדידות והידיעה שיש מישהו שמבין יכולה להיות חזקה יותר ממה שנדמה.

הדברים שלא כדאי להגיד

יש משפטים שנאמרים מתוך כוונה טובה אבל עלולים לפגוע מאוד.
למשל:
"די, תתקדם"
"זה היה מזמן"
"תפסיק לחשוב על זה"
"אתה חייב לשחרר"
"תהיה חזק"

הבעיה במשפטים האלה היא שהם מניחים שהאדם בוחר להרגיש כפי שהוא מרגיש.
אבל פוסט טראומה אינה בחירה.
אף אחד לא בוחר להתעורר מסיוט.
אף אחד לא בוחר להילחץ מרעש.
אף אחד לא בוחר לחיות בדריכות.

המשפטים שעוזרים הם בדרך כלל פשוטים יותר.
"אני פה"
"אני מקשיב"
"אני לא שופט"
"אתה לא לבד"

לפעמים משפט אחד כזה שווה יותר מאלף עצות.

האם אפשר להשתקם?

אם תשאלו אנשים רבים מה הם חושבים על פוסט טראומה, חלקם יענו שמדובר במשהו שנשאר לכל החיים.
אבל האמת מורכבת יותר.
כן, יש אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה במשך שנים רבות.
אבל זה לא אומר שהחיים נגמרו.
זה לא אומר שאי אפשר לחזור לתפקד.
זה לא אומר שאי אפשר להיות מאושרים.
וזה בטח לא אומר שאי אפשר לבנות חיים מלאים, משמעותיים וטובים.

המוח האנושי הוא איבר מדהים.
אחד הדברים המיוחדים ביותר בו הוא היכולת להשתנות, היכולת ללמוד, להסתגל, לבנות קשרים חדשים וליצור מסלולים חדשים גם אחרי פגיעה.
התהליך הזה נקרא נוירופלסטיות, במילים פשוטות, המוח מסוגל להשתנות לאורך החיים.
בדיוק כפי שפציעה גופנית יכולה להשתקם, גם מערכת ההישרדות יכולה ללמוד מחדש ביטחון.
הדרך לשיקום אינה זהה אצל כולם.
יש אנשים שנעזרים בטיפול פסיכולוגי, יש כאלה שנעזרים בטיפול קבוצתי.
יש כאלה שמוצאים כוח בספורט, באמנות, בטבע, בהתנדבות או בלימודים.
יש כאלה שנעזרים בכלבי שירות ויש כאלה שמוצאים משמעות דווקא בעזרה לאחרים.
אבל כמעט בכל מסלול שיקום יש מכנה משותף אחד:
האדם מפסיק להילחם לבד וזה חשוב.
כי אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא לחשוב שפוסט טראומה נפתרת באמצעות כוח רצון בלבד – היא לא.
בדיוק כפי שאדם עם רגל שבורה אינו אמור להחלים לבד בלי טיפול, גם פציעה של מערכת ההישרדות דורשת לעיתים עזרה מקצועית, תמיכה וסבלנות.
החדשות הטובות הן שיש תקווה, הרבה תקווה.
יש היום הרבה יותר ידע, הרבה יותר מודעות, הרבה יותר כלים והרבה יותר אנשים שמבינים שאסור להישאר לבד עם הקושי.

אני עומד להתגייס. למה חשוב שאכיר את הנושא כבר עכשיו?

יכול להיות שאתם קוראים את המאמר הזה בדרך לבית הספר.
יכול להיות שאתם יושבים עכשיו במכינה, בתנועת נוער או לקראת צו ראשון ויכול להיות שבעוד שנה או שנתיים תלבשו מדים.

חשוב לומר משהו ברור: רוב הלוחמים אינם מפתחים פוסט טראומה.
רוב מי שמשרת שירות קרבי ימשיך לחיות חיים רגילים ובריאים.

אבל חלק קטן מהלוחמים ייחשפו למצבים קשים במיוחד ולכן חשוב להכיר את הנושא מראש.

לא כדי לפחד, אלא כדי לדעת.
כי ידע הוא אחד מכלי ההגנה החשובים ביותר שיש לנו.
אם יום אחד אתם או חבר שלכם תרגישו שמשהו השתנה, חשוב לדעת שזה לא סימן לחולשה.

אם פתאום מופיעים סיוטים, אם יש דריכות קיצונית.
אם קשה להתרכז, אם יש הימנעות ממקומות מסוימים.
אם מופיעות תגובות חריגות אחרי אירוע קשה.

חשוב לדבר, חשוב לשתף וחשוב לפנות לעזרה מוקדם.
אחד הדברים המסוכנים ביותר בפוסט טראומה הוא השתיקה.
השתיקה גורמת לאנשים להאמין שהם היחידים, שהם חלשים ושמשהו לא בסדר אצלם.

אבל האמת היא הפוכה.
דווקא היכולת לבקש עזרה היא סימן לכוח ולא לחולשה.
חייל שמזהה בעיה ומטפל בה מוקדם מגלה אחריות, לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי חבריו, משפחתו והעתיד שלו.

אומץ

כששואלים אנשים מה זה אומץ, רובם חושבים על לוחם שמסתער קדימה תחת אש.
ואכן, זה אומץ, אבל יש עוד סוג של אומץ.
לפעמים אומץ הוא להודות שקשה.
לפעמים אומץ הוא לדבר על כאב.
לפעמים אומץ הוא להגיד:

"אני לא בסדר, אני צריך עזרה."
"אני לא רוצה להתמודד עם זה לבד."

במשך שנים רבות אנשים חשבו שפוסט טראומה היא סימן לחולשה.
היום אנחנו יודעים טוב יותר.
אנחנו יודעים שפוסט טראומה היא פציעה, "פציעה שקופה"
פציעה של מערכת ההישרדות.
וכמו כל פציעה אחרת, היא דורשת טיפול, הבנה וזמן.

הלוחמים של היום והלוחמים של מחר
לא כל הפציעות מדממות.
לא כל הצלקות נראות לעין ולא כל הקרבות מסתיימים כשהירי נפסק.
יש אנשים שממשיכים להילחם גם הרבה אחרי שחזרו הביתה.
לפעמים אלה ההורים שלנו, לפעמים האחים שלנו ולפעמים החברים שלנו.
ולפעמים, יום אחד, זה יכול להיות גם מישהו מאיתנו.

לכן חשוב להבין, חשוב לדעת וחשוב לדבר.
כי ככל שנבין יותר את הלם הקרב, כך נוכל להיות חברה טובה יותר, חברים טובים יותר ובני משפחה טובים יותר.
והכי חשוב, פחות אנשים יצטרכו לשאת את המלחמה הזאת לבד, כי בסופו של דבר, כוח אמיתי לא נמדד רק ביכולת להילחם.

כוח אמיתי נמדד גם ביכולת לבקש עזרה, לקבל עזרה ולהושיט יד למי שזקוק לה.
וזה שיעור שכל לוחם, וכל אדם, כדאי שייקח איתו לחיים.