זה נושא מורכב, רגיש ולעיתים גם לא פופולרי.
אבל אני חושב שחייבים לדבר עליו.
כאשר מדברים על הלומי קרב, רבים מניחים באופן טבעי שאדם שסובל מפוסט טראומה ירצה להתרחק ככל האפשר מכל מה שמזכיר לו את השירות, את הלחימה ואת האירועים שעבר.
בפועל, לא מעט הלומי קרב מבקשים בדיוק את ההפך, הם רוצים לחזור למילואים ולפעמים בכל מחיר.
למה?
כי המילואים מעניקים משהו שחסר לרבים מהם בחיים האזרחיים.
הם מחזירים את תחושת השייכות, את גאוות היחידה ואת האחווה.
גם חוזרות אליהם תחושת המשמעות והידיעה שאתה חלק ממשהו גדול ממך.
עבור חלקם, זה גם המקום היחיד שבו הם מרגישים "נורמליים".
המקום שבו אף אחד לא שואל שאלות.
המקום שבו כולם מבינים, המקום שבו לא צריך להסביר.
מבחינה פסיכולוגית ונוירופיזיולוגית, החזרה למילואים יכולה להיות מפתה מאוד.
היא מחזירה תחושת ערך, מסוגלות ושליטה.
היא מחזירה משימה, מטרה, זהות אבל כאן מסתתרת גם המלכודת.
מניסיוני האישי, אצל לא מעט הלומי קרב החזרה למילואים עלולה לקבל מאפיינים שמזכירים התמכרות.
לא התמכרות למדים, לא התמכרות למלחמה.
התמכרות לתחושה, לתחושת השייכות, לתחושת המשמעות.
התמכרות לתחושת הערך, לתחושת האחווה לתחושת החדות והחיוניות שהמערכת המבצעית מייצרת.
אני אומר את הדברים לא רק כמומחה לטראומה וסטרס.
לא רק כחוקר, אלא גם כרב סרן במילואים בצה"ל וכרב פקד במילואים במשמר הגבול.
אני מכיר את התחושות הללו ממקור ראשון, על הבשר שלי.
הבעיה היא שבדיוק כמו בחומרים ממריצים, המחיר לא תמיד מגיע בזמן השימוש.
הוא מגיע אחר כך ולפעמים הוא מגיע בגדול.
חזרה לשירות מילואים מבצעי עלולה להוביל להדחקה נוספת של הטראומה במקום לעיבוד שלה.
היא עלולה לחשוף את האדם לאירועים קשים נוספים וליצור טראומות חדשות.
היא עלולה להעלות עוד יותר את רמות הסטרס במערכת שכבר עובדת שעות נוספות והיא עלולה להעמיס על גוף ומוח שגם כך נמצאים לעיתים במצב של דריכות כרונית.
זה לא אומר שכל הלום קרב חייב להפסיק לשרת, ממש לא.
אבל זו שאלה שכל אחד חייב לשאול את עצמו בכנות:
האם אני חוזר כי זה טוב לי או כי זו התחושה היחידה שבה אני עדיין מרגיש חי?
יש לוחמים שמרגישים הכי בבית כשהם חוזרים למדים. אני מבין אותם היטב.
אני מכיר את תחושת השייכות, המשמעות והאחווה.
אבל למדתי עם השנים שלא כל דבר שגורם לנו להרגיש טוב בטווח הקצר באמת עושה לנו טוב בטווח הארוך.
לפעמים המקום שמרגיש הכי מוכר הוא גם המקום שמקשה על הפצע להחלים.
לפעמים אומץ אינו רק להסתער קדימה, אלא הוא לעצור, להביט פנימה ולבחור בעצמך, גם כשהבחירה הזאת קשה יותר מכל משימה מבצעית.
