מאת: ד"ר מתן בוכנר – (מומחה למערכת הסטרס וההתנהגות)

לא כולם חוגגים אותו דבר
אם הבן או הבת שלכם מתקשים לשבת איתכם סביב שולחן החג, אם הם קמים באמצע, יוצאים החוצה, שותקים או נראים לא שייכים, חשוב להבין דבר אחד בסיסי:
זה לא כי הם לא רוצים להיות שם.
זה לא כי הם לא אוהבים אתכם.
וזה בוודאי לא חוסר כבוד.
זה כי הגוף שלהם נמצא במקום אחר.

חגים, ובמיוחד חג כמו פסח, יוצרים עומס גדול מאוד על מערכת העצבים.
ריבוי אנשים, רעש, דיבורים במקביל, צחוק, תנועה, שינויים בשגרה, ציפיות חברתיות, כל אלה מצטברים יחד לסביבה אינטנסיבית מאוד.
עבור אדם שמתמודד עם הלם קרב, הסביבה הזו יכולה להרגיש לא בטוחה, גם אם בפועל היא הכי בטוחה שיש.
מה שנראה לנו כמו חג, עבורו יכול להרגיש כמו מצב שדורש דריכות.

מה באמת קורה בתוך הגוף שלו/ שלה
כדי להבין את ההתנהגות, צריך להבין את הגוף.
יש במוח אזור שנקרא אמיגדלה (החלק שאחראי לזהות סכנה).
אצל אדם שחווה טראומה, האזור הזה עובד חזק ומהר יותר.
לפעמים מהר מדי והוא לא מחכה לבדיקה הגיונית, הוא מגיב מיד.
רעש חזק, תנועה חדה, מישהו שנעמד פתאום, אפילו טון דיבור מסוים, יכולים להתפרש כאיום.
ואז קורה משהו חשוב:
• הגוף נכנס למצב חירום.
• הלב מתחיל לפעום מהר
• הנשימה משתנה
• השרירים מתכווצים
• יש דריכות

וזה קורה גם אם אין שום סכנה אמיתית.
הבעיה היא לא במה שקורה סביבו. הבעיה היא במה שהמערכת שלו מזהה.
במקביל, אזור אחר במוח שנקרא היפוקמפוס (שאחראי להבין זמן ומקום), לא תמיד מצליח “להגיד” למוח: “זה עבר, זה לא עכשיו”.
ולכן התחושה היא אמיתית. לא דמיון.

למה דווקא בחגים זה קשה יותר
ביום רגיל, יש שגרה, האדם יודע מה הולך לקרות.
יש לו שליטה , יש לו מרחב.
בחג, הכל משתנה:
• הבית מתמלא באנשים
• יש רעש מתמשך
• יש תנועה
• יש חוסר ודאות
• יש ציפייה להיות “נוכח”

העומס הזה פוגע ביכולת של המערכת להישאר רגועה.
חשוב להבין, זה לא רק “רעש”. זה עומס על המוח.
המוח צריך לעבד יותר מדי דברים בו זמנית, ובמצב כזה, הוא בוחר להפעיל את מנגנון ההישרדות.
ולכן ייתכן שתראו:
• חוסר שקט
• קושי לשבת
• עצבנות
• שתיקה קיצונית
• הסתגרות
• יציאות החוצה
• או הימנעות מהגעה

כל אלה תגובות נורמליות למצב לא נורמלי עבורו.

טעויות נפוצות של משפחות
רוב המשפחות פועלות מתוך אהבה אמיתית, רצון טוב, ודאגה. אבל לפעמים, בלי לדעת, הן מפעילות לחץ נוסף.
משפטים כמו:
“למה אתה לא משתתף?”
“מה יש לך?”
“תשתחרר כבר”
“כולם פה, תכבד”
יכולים להישמע הגיוניים, אבל עבורו הם מרגישים כמו לחץ. הוא כבר מתמודד עם עומס פנימי, והמשפטים האלה מוסיפים עליו.
טעות נוספת היא ניסיון לפתוח את הנושא:
“ספר מה עברת”
“תוציא את זה”
זה לא הזמן, לא המקום, ולא הסיטואציה. שולחן חג הוא לא חדר טיפול.

עקרונות זהב להתנהלות נכונה
כדי לעזור באמת, צריך לשנות גישה. לא צריך לעשות הרבה, צריך לעשות נכון.
מה לא לעשות:
• לא לכפות השתתפות
• לא ללחוץ
• לא לפרש את ההתנהגות כזלזול

מה כן לעשות:
•לאפשר
•לכבד
•לתת שליטה
•להיות נוכחים בלי לדרוש

לפעמים הדבר הכי משמעותי הוא לא מה שאתם אומרים, אלא מה שאתם לא אומרים.

התאמות קטנות שעושות הבדל גדול
יש דברים פשוטים מאוד שיכולים להקל משמעותית:
• מקום ישיבה עם גב לקיר (נותן שליטה על הסביבה)
• ישיבה קרובה ליציאה
• אפשרות לקום ולצאת בלי שאלות
• הפחתת רעש ככל שניתן
•הימנעות מהפתעות

דוגמה פשוטה:
אם הוא קם ויוצא, לא לשאול “לאן אתה הולך?”
פשוט לתת לו לצאת.
זה לא ניתוק, זה ויסות.

איך לדבר נכון
המילים שלכם חשובות.
אבל יותר חשוב איך הן נאמרות.
במקום:
“מה יש לך?” תגידו: “אם קשה לך, זה בסדר”
במקום:
“תישאר איתנו” תגידו: “אם אתה צריך רגע, קח את הזמן”

במקום לתקן, פשוט להיות.

תפקיד המשפחה להיות עוגן
אתם לא צריכים להיות מטפלים. אתם לא צריכים לפתור את זה. אתם צריכים להיות עוגן.
עוגן זה:
• יציבות
• קבלה
• נוכחות
כשיש עוגן, גם סערה עוברת אחרת.

סימנים שצריך לשים לב אליהם
יש רגעים שאפשר לזהות שקשה לו:
• שקט קיצוני
• עצבנות פתאומית
• הסתגרות
• מבט “רחוק”
• קושי להגיב

אלו סימנים שהמערכת שלו בעומס.
מה עושים ברגע כזה ? לא צריך דרמה.
דווקא הפשטות היא המפתח.

• לא לשאול הרבה
• לא למשוך תשומת לב
• כן להציע יציאה
• כן לאפשר מרחב
משפט אחד פשוט יכול להספיק: “בוא נצא רגע לאוויר”
גם לכם מותר להרגיש
להיות הורה להלום קרב זה לא פשוט.
יש תסכול, יש כאב, יש בלבול וזה לגיטימי.
אבל חשוב לזכור: הוא לא בחר בזה. והוא גם לא רוצה להיות ככה.

המסר החשוב ביותר
החג לא צריך להיות מושלם, הוא צריך להיות אמיתי.

• אם הוא ישב 10 דקות – זה הצלחה
• אם הוא יצא וחזר – זה הצלחה
• אם הוא הגיע בכלל – זה הצלחה
צריך לשנות את מדד ההצלחה.

אסכם את דברי ואומר שהקרב לא נגמר בשטח אלא הוא ממשיך לתוך החיים.
אבל בתוך זה, יש מקום להבנה, להתאמה ולחיבור.
ולפעמים, הדבר הכי חזק שאפשר לתת זה לא פתרון,
אלא פשוט להיות שם, בשקט, בלי תנאים.