בישראל, תור הוא כמעט ספורט לאומי.
כולנו התרגלנו להתעצבן, לחשוד, לשפוט מהר.
“למה הוא נכנס לפני?”.
“מה, הוא יותר חשוב?”.
“נראה לי סתם קומבינה…”
אבל יש אנשים שפטור מתור עבורם הוא לא פריבילגיה.
לא הטבה ולא פינוק.
אלא צורך אמיתי. לפעמים אפילו הישרדותי.
בשונה מנכה על כיסא גלגלים, להלומי קרב אין תמיד סימן חיצוני שמעורר סימפטיה מיידית.
אין גבס על הנפש, אין מדבקה על המוח שמסבירה מה קורה שם בפנים.
אז מקום צפוף, רעש, לחץ, אנשים, דחיפות והמתנה ארוכה מפעילים מחדש מערכת שלמה שנמצאת כבר שנים במלחמה.
לפעמים עמידה בתור צפוף יכולה להרגיש עבור הלום קרב כמו זירת איום.
הדופק עולה, הגוף נדרך והמוח סורק סכנה.
האדם שמולכם רק מנסה לסיים את הסיטואציה בשלום ולצאת משם.
אז אם מישהו מציג תעודת פטור מתור, אל תשפטו כלכך מהר.
אל תשאלו שאלות, אל תביכו אותו מול כולם ואל תהפכו אותו למרכז תשומת הלב.
פשוט תנו לו לעבור, בשקט. בכבוד ובאנושיות.
יש זכויות שאנשים לא “קיבלו”, הם הרוויחו אותן בדם ואש.
אני מבקש מכם, אל תמדדו הלומי קרב לפי מה שהעין רואה.
לפעמים האדם שנראה “רגיל”, נלחם בכל רגע כדי לא לקרוס מבפנים.
אם הוא מבקש לממש את הזכות שלו לפטור מתור, תנו לו את זה בשקט, בכבוד ובלי שאלות.
יש אנשים שחזרו מהקרב, אבל הקרב לא באמת עזב אותם