כי אצל הרבה הלומי קרב, הטראומה לא באמת נעלמת, היא פשוט נשארה רדומה במערכת שלנו.
המוח האנושי בנוי קודם כל להישרדות כך בזמן מלחמה, קרב או אירוע קיצוני, לפעמים האדם ממשיך לתפקד על “טייס אוטומטי”.
רמות האדרנלין שלו גבוהות, הגוף כולו מגויס למשימה, והמוח עסוק בלשרוד, לא בלעבד רגשות.
ורק אחר כך, לפעמים חודשים, לפעמים שנים, כשהגוף סוף סוף מנסה להרגיש בטוח, משהו מתחיל לצוף.
אז למה לפעמים זה מתפרץ רק אחרי שנים? כי במשך שנים רבות המוח מצליח לפצות:

• דריכות מתמדת
• הדחקה
• הימנעות
• עבודה אינטנסיבית
• שליטה גבוהה
• ניתוק רגשי

כל אלה יכולים להחזיק את המערכת “מתפקדת”.
במשך שנים האדם יכול לתפקד, לעבוד, לחייך, להקים משפחה ולהיראות “רגיל” אבל בפנים הגוף עדיין דרוך.
ואז יום אחד, משהו קטן פותח את הדלת כמו ריח, קול, תמונה, אזעקה, תקופה נפשית קשה, עייפות מצטברת של הנפש ולפעמים אפילו אין סיבה ברורה
ולפעמים האנשים הכי מופתעים הם דווקא אלה שאומרים, “אבל עברו כבר 20 שנה…”
הבעיה היא שהמוח לא תמיד מודד זמן כמו שעון.
אפשר להגיד שהמערכת בעצם אומרת : “עכשיו כבר אי אפשר להמשיך להחזיק הכול בפנים.”
מבחינה נוירופיזיולוגית, הזיכרון הטראומטי לא תמיד נשמר כמו זיכרון רגיל.
הוא נשמר לעיתים כזיכרון “חי”, טעון רגשית ופיזיולוגית, עם מעורבות חזקה של האמיגדלה, ההיפוקמפוס וכל מערכת הסטרס.
מבחינה נוירופיזיולוגית, יש כאן תהליך של "הפעלה מחדש"
רשתות עצביות הקשורות לזיכרון הטראומטי מופעלות מחדש ונתקלות בחוסר וויסות מצב ההיפוקמפוס, האמיגדלה מגיבה כאילו האיום חזר, והקורטקס הפרה־פרונטלי מתקשה לווסת את תגובת הפחד.
בנוסף, לאורך זמן יכולה להתרחש שחיקה כרונית של מערכת הסטרס כגון שינויים ברגישות לקורטיזול, פגיעה בוויסות רגשי, שינויים בקישוריות בין האמיגדלה ל־PFC ולעיתים גם שינויים בהיפוקמפוס
כלומר, הפוסט טראומה לא תמיד “נולדת מאוחר”.
לעיתים היא הייתה קיימת בצורה סמויה או מפוצה, ורק בשלב מסוים המערכת כבר אינה מסוגלת להמשיך להחזיק אותה מתחת לפני השטח.