פעם, הלומי קרב הסתירו את עצמם, הסתירו את הלם הקרב.
לא כי לא כאב להם, אלא כי הם פחדו מהתגובה של העולם, של החברה.
בשנים שבהן התרבות סביבנו לימדה לוחמים להיות “חזקים”, לא להתלונן, לא להישבר ולקום מיד ולהמשיך לתפקד, הרבה אנשים נשארו לבד עם הקרב האמיתי שלהם.
היו כאלה שפחדו לספר אפילו למשפחה.
היו כאלה שהתביישו לבקש טיפול.
והיו כאלה ששמעו סביבם מילים כמו “הוא שרוט…”, “הוא לא יציב…”, “הוא משוגע…”
אבל האמת היא הלם קרב ופוסט טראומה אינה שיגעון.
הלם קרב הוא תגובת הישרדות של מוח וגוף שנחשפו לעומס קיצוני שהמערכת לא הצליחה לעבד.
מבחינה נוירופיזיולוגית, המוח של הלום הקרב לא “חלש”, להפך.
הוא מוח שנשאר במצב הישרדות גם הרבה אחרי שהסכנה נגמרה.
האמיגדלה ממשיכה לזהות איום, מערכת הסטרס נשארת דרוכה.
האדרנלין והקורטיזול משנים את כל אופן התגובה של הגוף והנפש.
ולפעמים הלום הקרב מבחוץ נראה רגיל לגמרי, עובד, מחייך, מקים משפחה, מתפקד – אבל בפנים הוא נלחם כל יום.
הבושה הישנה בעקבות הלם הקרב הרסה חיים שלמים.
הלם הקרב גרם לאנשים לשתוק, להסתיר, להתרחק, להתפרק לבד בחושך במקום לקבל עזרה.
והגיע הזמן להגיד את זה בקול ברור: אין שום בושה בפוסט טראומה ובהלם קרב !!!
יש בושה רק בחברה שגרמה ללוחמים להרגיש שהם צריכים להסתיר את הפציעה שלהם.
הלם קרב ופוסט טראומה היא לא חולשת אופי, היא פציעה אמיתית של מערכת ההישרדות האנושית.
ולכן אם אתם מתמודדים עם פוסט טראומה אל תישארו עם זה לבד.
אל תסתתרו מאחורי “אני בסדר”.
שיתוף, טיפול ותמיכה אינם חולשה, הם הצעד הכי אמיץ שלוחם יכול לעשות והכי הנכון לעבר עתיד טוב יותר