אחד הדברים הכי כואבים בפוסט טראומה כתואה מאירוע מבצעי ולחימה הוא שלא תמיד מתרחקים מאנשים שלא אוהבים. לפעמים מתרחקים דווקא מאלה שאנחנו הכי אוהבים בעולם, המשפחה והחברים.
כן, לא סתם אומרים "זר לא יבין", זה משהו שמבחוץ מאוד קשה להבין.
כי מבחוץ זה נראה כמו אדישות, חוסר אכפתיות, עצבים, ניתוק, היעלמות, חוסר סבלנות או אדם שפשוט “השתנה”.
אבל מבפנים, הרבה פעמים מתרחש משהו אחר לגמרי.
בתור הלום קרב, אני יכול להגיד שלפעמים הנפש פשוט מתעייפת מהעולם. מתעייפת מהודעות, משיחות, מהרעש, מהצורך להסביר את עצמך ומהמאמץ הבלתי נגמר להיראות “רגיל” גם כשבפנים הכול כבר מותש.
לפעמים דווקא ליד האנשים שהכי אוהבים, ההגנות הכי חזקות עולות.
יש רגעים שבהם הלום הקרב מפחד להתפרק מול מי שחשוב לו. יש רגעים שבהם הוא מרגיש שהוא כבר נהיה עול על הסביבה שלו.
לפעמים הוא לא רוצה שיראו אותו ברגעים שבהם הוא כבר לא מצליח להחזיק את עצמו כמו פעם או פשוט נגמר לו הכוח להכיל עוד גירוי רגשי, אפילו אם הוא מגיע ממקום של אהבה אמיתית.
מבחינה נוירופיזיולוגית, מערכת הסטרס של הלום הקרב לא באמת “נחה”. המוח נשאר דרוך גם שנים אחרי שהאירוע נגמר. האמיגדלה ממשיכה לסרוק סכנות, הגוף נשאר במצב הישרדות והמערכת כולה חיה בעומס מתמשך של אדרנלין, קורטיזול ודריכות יתר מתישה.
וכשאדם חי ככה לאורך זמן, גם קשרים אנושיים מתחילים לפעמים להרגיש כמו עומס נוסף על מערכת שכבר אין לה אוויר.
אז הוא מחפש שקט!
שקט מטלפונים, שקט מהודעות, שקט ממפגשים, שקט מהצורך להסביר למה הוא “כזה” ושקט מהמאמץ להיות בסדר מול העולם.
וזה לא תמיד כי לא אכפת לו. לפעמים בדיוק להפך.
לפעמים האדם שהכי נעלם, הוא גם האדם שהכי מפחד לפגוע במי שהוא אוהב.
והדבר הכי עצוב הוא שהרבה פעמים האנשים שנפגעים מההתרחקות הזאת, הם גם האנשים שהלום הקרב היה נותן בשבילם את החיים שלו בלי לחשוב פעמיים.
אז לפני שכועסים, לפני שנפגעים ולפני שמחליטים ש”הוא כבר לא אותו אדם”, צריך לזכור משהו חשוב:
לפעמים האדם שהתרחק מכם לא איבד אהבה.
הוא פשוט איבד לרגע את היכולת להילחם בעצמו, בשדים שלו וגם בעולם החיצוני באותו הזמן
