אחד הדברים שהכי פחות מדברים עליהם בפוסט טראומה הוא השינה.
או יותר נכון, חוסר היכולת של המוח באמת לישון.
אנשים רבים מסתכלים על הלום קרב ואומרים: אם אתה כל כך עייף, פשוט לך לישון מוקדם.
הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
המיתוס הגדול הוא שהלום קרב מתעורר עייף בגלל שהוא לא ישן מספיק שעות.
אבל במקרים רבים, הלום הקרב מתעורר עייף כי המוח שלו היה במלחמה כל הלילה.
גם כשהעיניים עצומות, גם כשהגוף נמצא במיטה, גם כשהבית שקט לחלוטין.
מבחינה נוירופיזיולוגית, מערכת ההישרדות של הלום הקרב מתקשה לעבור למצב של ביטחון מלא.
האמיגדלה, אותה "אזעקה" מוחית שאחראית על זיהוי איומים, נשארת רגישה ודרוכה גם כאשר אין סכנה אמיתית.
ההיפותלמוס, שאפשר לחשוב עליו כעל "חדר הבקרה" של מערכת הסטרס, ממשיך להפעיל מנגנונים שנועדו להכין את הגוף לאיום.
המערכת הסימפתטית נשארת פעילה יותר מהרגיל. הדופק מעט גבוה יותר, השרירים מכווצים יותר, המוח ממשיך לסרוק את הסביבה.
ולפעמים אפילו רעש קטן, תזוזה בבית או שינוי קל בסביבה מספיקים כדי להקפיץ את כל המערכת.
אצל חלק מהלומי הקרב מופיעים גם סיוטים, יקיצות מרובות או שינה שטחית במיוחד.
ואצל אחרים אין בהכרח סיוטים, הם פשוט לא מצליחים להגיע לשינה עמוקה ואיכותית לאורך זמן.
ויש גם תופעה שפחות מדברים עליה. לא מעט הלומי קרב מוצאים את עצמם מסתובבים בבית בשעות הקטנות של הלילה. אפילו כתבתי על זה בספר הילדים שכתבתי "כשאבא שותק".
לפעמים הם מתעוררים שוב ושוב בלי סיבה ברורה. לפעמים הם עוברים מחדר לחדר, בודקים חלונות, דלתות או פשוט אינם מצליחים להישאר במיטה לאורך זמן.
יש כאלה שיושבים בסלון בחושך, מול הטלוויזיה הכבויה או מול הטלפון, בזמן שכל הבית ישן.
לא תמיד מדובר בסהרוריות במובן הרפואי הקלאסי, אלא במערכת עצבים שמתקשה לכבות את עצמה לחלוטין.
הגוף עייף, אבל המוח עדיין מרגיש שהוא בתפקיד. עדיין סורק. עדיין בודק. עדיין נשאר דרוך גם כשהלילה כבר מזמן היה אמור להיות זמן מנוחה.
גם שלב ה־REM, שלב חשוב שבו המוח מעבד חוויות ורגשות, עלול להיות מופרע.
כתוצאה מכך, המוח מקבל פחות הזדמנויות לבצע את "עבודות התחזוקה" הליליות שהוא אמור לבצע באופן טבעי.
ואז מגיע הבוקר והמחיר מתחיל להופיע.
עייפות מתמשכת, קשיי ריכוז, ירידה בזיכרון, קוצר רוח, עצבנות, חרדה מוגברת, תחושת הצפה, כאבי ראש ולפעמים גם חוסר סבלנות כלפי האנשים שהכי אוהבים.
לא בגלל חוסר אהבה.
אלא בגלל שהמוח כבר התחיל את היום כשהסוללה כמעט ריקה.
אני מכיר את התחושה הזאת היטב.
יש בקרים שבהם אני קם מהמיטה ומרגיש כאילו סיימתי משמרת ארוכה, למרות שהיום בכלל עוד לא התחיל.
חשוב להבין שזה לא עניין של כוח רצון.
זה לא עצלנות וזה לא חוסר מוטיבציה.
זה המחיר הביולוגי של מערכת הישרדות שעובדת שעות נוספות.
אז מה אפשר לעשות?
להקפיד ככל האפשר על שעות שינה קבועות.
להפחית מסכים ואור כחול לפני השינה.
להימנע מצריכת קפאין בשעות הערב (לפחות 4 שעות לפני השינה – כן, סיוט אני יודע)
לבצע פעילות גופנית במהלך היום (לא חייב לרוץ 10 קמ', אבל להפעיל את הגוף, להזרים דם קצת להיות בחוץ, יסייע להפקת הורמונים שמסייעים לנו בתהליך)
לתרגל נשימות או טכניקות הרפיה לפני הכניסה למיטה (עובד ישירות על עצב הוואגוס שמפעיל את המערכת הפרה-סימפתטית – מערכת הרוגע והוויסות)
לדאוג לחדר חשוך, שקט וקריר.
ובעיקר, לא להישאר לבד עם הקושי.
כאשר בעיות השינה נמשכות לאורך זמן, חשוב לפנות לאנשי מקצוע שמכירים פוסט טראומה והפרעות שינה.
והמסר החשוב ביותר שלי אליכם הוא : אם אתם מכירים הלום קרב שנראה עייף, עצבני, מרוכז פחות או חסר סבלנות, אל תמהרו לשפוט אותו.
יכול להיות שאתם רואים את התוצאה של לילה נוסף שבו הגוף היה במיטה, אבל המוח עדיין היה בשדה הקרב.
כי אצל חלק מהלומי הקרב, המלחמה לא תמיד מתרחשת בזיכרונות של אתמול.
לפעמים היא מתרחשת גם בשלוש לפנות בוקר, בחדר חשוך, כשאף אחד אחר לא יודע שהיא בכלל התחילה.