כאשר מדברים על הלם קרב, רוב האנשים חושבים על הלוחם. הם חושבים על הזיכרונות, על הטריגרים, על החרדה, על הסיוטים ועל ההתמודדות האישית שלו.
אבל הרבה פחות מדברים על מי שנמצא לידו.
על בת הזוג של הלום הקרב או על בן הזוג של הלומת הקרב. על האדם שבחר לאהוב מישהו שנושא איתו מלחמה שאף אחד אחר לא רואה.
הלם קרב אינו פוגע רק באדם שחווה את האירוע הטראומטי. הוא נכנס לעיתים גם למרחב הזוגי, לשיחות, לשתיקות, לתוכניות, לחופשות, לארוחות הערב ולחיי היום יום. לפעמים, בלי שאף אחד התכוון לכך, הוא מתחיל לעמוד בין שני אנשים שאוהבים מאוד זה את זה. ולכן כאן נעסוק בפוסט טראומה וזוגיות.

ריחוק רגשי אינו בהכרח חוסר אהבה

אחד המיתוסים הנפוצים ביותר הוא שאם אדם מתרחק רגשית, מסתגר או מתקשה לשתף, כנראה שהוא כבר לא אוהב.
במקרים רבים המציאות שונה לחלוטין.
הלום קרב יכול לאהוב מאוד ועדיין להתקשות להתקרב. הוא יכול לרצות להיות חלק מהקשר ועדיין לחפש שקט. הוא יכול לרצות לדבר ועדיין להישאר בשתיקה.
לא בגלל חוסר אהבה, אלא בגלל עייפות נפשית ומערכת הישרדות שעובדת שעות נוספות.

מה קורה במוח של אדם המתמודד עם פוסט טראומה?

מבחינה נוירופיזיולוגית, המוח של אדם המתמודד עם פוסט טראומה פועל לעיתים כאילו הסכנה עדיין קיימת.
האמיגדלה, שאחראית על זיהוי איומים, נשארת דרוכה ורגישה. ההיפותלמוס ממשיך להפעיל את מערכת הסטרס. הורמוני הסטרס ממשיכים להשפיע על הגוף והמוח.
הגוף נשאר בכוננות והמוח עסוק שוב ושוב בשאלה אחת:
"אני בטוח עכשיו?"
כאשר מערכת ההישרדות פעילה לאורך זמן, היא צורכת משאבים רבים שבדרך כלל מיועדים לקרבה, תקשורת וחיבור רגשי.

כשהפוסט טראומה נכנסת לזוגיות

לפעמים בן או בת הזוג מרגישים שהם נלחמים על תשומת הלב של אדם שנמצא איתם פיזית, אך רחוק מהם רגשית.
התחושה הזאת כואבת מאוד.
היא יוצרת בדידות, תסכול ולעיתים גם תחושת דחייה. בני הזוג מתחילים לשאול את עצמם האם משהו השתנה באהבה, במשיכה או בקשר עצמו.
בפועל, פעמים רבות מדובר בהשפעה של הפוסט טראומה ולא בשינוי ברגשות.

כעסים, התפרצויות וחוסר סבלנות אינם תמיד מה שנדמה

מיתוס נוסף קובע שכעסים והתפרצויות הם בהכרח ביטוי ליחס מזלזל כלפי בן או בת הזוג.
לעיתים זה נכון, אך במקרים רבים מדובר במערכת עצבים מותשת שחיה בעומס מתמשך.
לא כל כעס נובע מכעס.
לפעמים מדובר בפחד או במתח. לפעמים בעייפות מצטברת של מוח שלא זכה למנוחה אמיתית במשך שנים.
כאשר מבינים את המקור להתנהגות, קל יותר להגיב אליה בצורה נכונה ומאוזנת.

השתיקה שמרחיקה בין בני זוג

הלומי קרב רבים נמנעים מלשתף מתוך רצון להגן על האנשים שהם אוהבים.
הם לא רוצים להכביד או להדאיג ובעיקר הם לא רוצים להיראות חלשים.
אבל דווקא השתיקה הזאת יוצרת לעיתים את תחושת הריחוק הגדולה ביותר.
בן או בת הזוג נשארים לבד עם שאלות שאין להן תשובה:
"למה הוא התרחק?"
"למה היא כבר לא משתפת?"
"מה עשיתי לא נכון?"
לעיתים התשובה פשוטה יותר מכפי שנדמה.
אף אחד לא עשה שום דבר לא נכון.

זוגיות יכולה לצמוח גם לצד הלם קרב

הבשורה החשובה היא שזוגיות יכולה לשרוד הלם קרב.
יותר מזה, היא יכולה לצמוח ממנו.
כדי שזה יקרה, שני בני הזוג צריכים להבין שהאויב האמיתי אינו בן הזוג.
האויב הוא הפוסט טראומה.
ככל שבני הזוג מבינים טוב יותר את מנגנוני ההישרדות, את הדריכות, את ההימנעות ואת העייפות שמאפיינות את הפציעה, כך קל יותר להפסיק להילחם זה בזה ולהתחיל להתמודד יחד מול האתגר.

הלם קרב הוא מצב שבו מערכת ההישרדות מסרבת להאמין שהמלחמה נגמרה. ההשפעה שלו אינה נעצרת אצל האדם שנפצע. היא מגיעה גם אל הזוגיות, המשפחה והבית.
אך כאשר בני הזוג מבינים את מה שמתרחש במוח ובמערכת הסטרס, הם יכולים לבנות שפה משותפת, להפחית האשמות ולחזק את תחושת הביטחון בקשר.
בסופו של דבר, האדם שמולנו אינו הפוסט טראומה.
הוא האדם שאנחנו אוהבים.