כאשר מדברים על הלם קרב, רוב האנשים חושבים על הלוחם.
הם חושבים על הזיכרונות, על הטריגרים, על החרדה, על הסיוטים ועל ההתמודדות האישית שלו.
אבל הרבה פחות מדברים על מי שנמצא לידו.
על בת הזוג של הלום הקרב או על בן הזוג של הלומת הקרב.
על האדם שבחר לאהוב מישהו שנושא איתו מלחמה שאף אחד אחר לא רואה.
הלם קרב אינו פוגע רק באדם שחווה את האירוע הטראומטי. הוא נכנס לעיתים גם למרחב הזוגי, לשיחות, לשתיקות, לתוכניות, לחופשות, לארוחות הערב ולחיי היום יום.
ולפעמים, בלי שאף אחד התכוון לכך, הוא מתחיל לעמוד בין שני אנשים שאוהבים מאוד זה את זה.
אחד המיתוסים הנפוצים ביותר הוא שאם אדם מתרחק רגשית, מסתגר או מתקשה לשתף, כנראה שהוא כבר לא אוהב.
אבל במקרים רבים המציאות שונה לחלוטין.
הלום קרב יכול לאהוב מאוד ועדיין להתקשות להתקרב.
הוא יכול לרצות להיות חלק מהקשר ועדיין לחפש שקט.
הוא יכול לרצות לדבר ועדיין להישאר בשתיקה.
לא בגלל חוסר אהבה, אלא בגלל עייפות נפשית ומערכת הישרדות שעובדת שעות נוספות.
מבחינה נוירופיזיולוגית, המוח של אדם המתמודד עם פוסט טראומה פועל לעיתים כאילו הסכנה עדיין קיימת.
האמיגדלה, האחראית על זיהוי איומים, נשארת רגישה ודרוכה.
ההיפותלמוס ממשיך להפעיל את מערכת הסטרס.
רמות קורטיזול ואדרנלין עשויות להשתנות ובדרך כלל בערכים מוגברים מאוד.
הגוף נשאר בכוננות והמוח עסוק שוב ושוב בשאלה אחת:
"האם אני בטוח?"
כאשר מערכת ההישרדות פעילה לאורך זמן, משאבים נפשיים רבים מופנים להישרדות במקום לקרבה, תקשורת וחיבור רגשי.
לפעמים בן או בת הזוג מרגישים שהם נלחמים על תשומת הלב של אדם שנמצא איתם פיזית, אבל רחוק מהם רגשית.
וזה כואב, מאוד כואב.
עוד מיתוס נפוץ הוא שהכעסים, חוסר הסבלנות או ההתפרצויות הם בהכרח ביטוי של יחס מזלזל כלפי בן או בת הזוג.
לפעמים זה נכון, אבל פעמים רבות מדובר במערכת עצבים מותשת שחיה בעומס מתמשך.
לא כל כעס הוא כעס, לפעמים הוא פחד.
לפעמים הוא מתח, לפעמים הוא עייפות מצטברת של מוח שלא זכה למנוחה אמיתית כבר שנים.
גם השתיקה עצמה עלולה להפוך לאויב של הזוגיות.
הרבה הלומי קרב נמנעים מלשתף מתוך רצון להגן על האנשים שהם אוהבים.
הם לא רוצים להכביד, לא רוצים להדאיג.
לא רוצים שיראו אותם ברגעים שבהם הם מרגישים חלשים.
אבל באופן פרדוקסלי, דווקא השתיקה הזאת יוצרת לעיתים את תחושת הריחוק הגדולה ביותר.
בן או בת הזוג נשארים לבד עם שאלות שאין עליהן תשובות.
"למה הוא התרחק?"
"למה היא כבר לא משתפת?"
"מה עשיתי לא נכון?"
והאמת היא שלפעמים אף אחד לא עשה שום דבר לא נכון.
לפעמים מדובר בפציעה בלתי נראית שמנהלת מאבק שקט בתוך המוח והגוף.
הבשורה החשובה היא שזוגיות יכולה לשרוד הלם קרב, לא רק לשרוד, היא יכולה לצמוח.
אבל כדי שזה יקרה, שני הצדדים צריכים להבין שהאויב האמיתי אינו בן הזוג.
האויב הוא הפוסט טראומה.
ככל שבני הזוג מבינים טוב יותר את המנגנונים שמפעילים את התגובות, את ההימנעות, את הדריכות ואת העייפות, כך קל יותר להפסיק לראות אחד את השני כבעיה ולהתחיל להתמודד יחד מול האתגר.
כי בסופו של דבר, הלם קרב הוא מצב שבו מערכת ההישרדות מסרבת להאמין שהמלחמה נגמרה.
וזוגיות בריאה אינה נמדדת בכך שאין בה קשיים.
היא נמדדת בכך שגם כשהמלחמה ממשיכה להתחולל בתוך אחד מבני הזוג, השני בוחר להישאר, להבין, להושיט יד ולזכור שהאדם שמולו הוא לא הפוסט טראומה אלא הוא האדם שהוא אוהב.
