זה אחד הנושאים הכואבים ביותר שכמעט לא מדברים עליהם.
לא בהרצאות, לא בשולחן השבת ולפעמים אפילו לא בין בני הזוג עצמם.
אבל עבור לא מעט הלומי והלומות קרב, הפוסט טראומה אינה נשארת רק בזיכרונות, בטריגרים, בדריכות או בסיוטים.
היא נכנסת גם לזוגיות וכן, גם לחדר השינה.
אחד המיתוסים הנפוצים ביותר הוא שאם אדם פחות יוזם, פחות מעוניין במגע או פחות מעוניין ביחסי מין, כנראה שהוא כבר לא אוהב, לא נמשך או איבד עניין.
אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.
הלום קרב יכול לאהוב מאוד, להימשך מאוד, לרצות קרבה ועדיין להתקשות להיות נוכח במקום האינטימי ביותר שיש.
מבחינה נוירופיזיולוגית, אינטימיות ומיניות בריאה דורשות תחושת ביטחון.
הן דורשות שהמוח ירגיש מוגן מספיק כדי להרפות, אבל אצל רבים מהמתמודדים עם פוסט טראומה, מערכת ההישרדות מתקשה לעשות בדיוק את זה.
המערכת הסימפתטית נשארת פעילה. האמיגדלה, מערכת האזעקה של המוח, ממשיכה לסרוק איומים, ההיפותלמוס ממשיך להפעיל את מערכת הסטרס והאדרנלין והקורטיזול ממשיכים לזרום.
והמוח? המוח עסוק בשאלה הקיומית, "האם אני בטוח?"
במצב כזה הגוף מתקשה לעבור למצב של קרבה, רוגע וחיבור.
הוא נשאר במצב הישרדות ומערכת הישרדות אינה בנויה לאינטימיות.
היא בנויה להילחם, לברוח או להישאר דרוכה.
לכן אצל חלק מהלומי הקרב מופיעים ירידה בחשק המיני, קושי בעוררות, הימנעות ממגע, ריחוק רגשי ולעיתים גם קשיים בתפקוד המיני.
לא בגלל חוסר אהבה אלא בגלל עומס עצום על מערכת העצבים.
גם מחסור כרוני בשינה, שמאפיין רבים מהלומי הקרב, משפיע ישירות על המערכת ההורמונלית.
כאשר המוח אינו נח, גם הגוף משלם מחיר.
רמות הטסטוסטרון עלולות לרדת, העייפות עולה, החשק נפגע והסבלנות לקרבה רגשית נפגעת יחד איתו.
ולכך מצטרף לעיתים גורם נוסף שכמעט לא מדברים עליו, הטיפול התרופתי.
תרופות רבות הניתנות לטיפול בפוסט טראומה, חרדה ודיכאון עשויות לסייע מאוד לתסמינים הנפשיים, אך אצל חלק מהמטופלים הן עלולות לגרום לירידה בחשק המיני, קושי בעוררות או עיכוב בתגובה המינית.
וכאשר בני הזוג אינם מבינים את התמונה המלאה, מתחילים להופיע ספקות.
"למה הוא כבר לא נוגע בי?", "למה היא כבר לא יוזמת?", "אולי הוא כבר לא נמשך אליי" , "אולי היא כבר לא אוהבת אותי"
אבל פעמים רבות השאלה אינה כמה אהבה יש, אלא השאלה היא כמה עומס נושאת מערכת העצבים.
הקושי המיני בפוסט טראומה הוא בדרך כלל לא בעיה של אהבה, הוא סימפטום נוסף של פציעה במערכת ההישרדות והבשורה החשובה היא שזה לא חייב להיות הסוף.
כאשר מבינים את המנגנונים, כאשר מפסיקים להאשים, כאשר מדברים, כאשר פונים לעזרה מקצועית מתאימה, כאשר מטפלים גם בטראומה עצמה ולא רק בסימפטומים, אפשר לשקם.
אפשר לחזור לקרבה, אפשר לבנות מחדש ביטחון ואפשר להחזיר לחדר השינה משהו שלפעמים אבד בדרך, לא רק מיניות, אלא תחושת חיבור.
כי חשוב לזכור:
המלחמה לא תמיד נעצרת בדלת חדר השינה.
אבל גם התקווה לא.
וכאשר שני אנשים בוחרים להתמודד יחד מול הפוסט טראומה במקום אחד מול השני, לפעמים דווקא מהמקום הכואב ביותר יכולה לצמוח קרבה עמוקה יותר, אמיתית יותר וחזקה יותר משהייתה קודם
