06:00, העיניים נפתחות לפני השעון

השעון מצלצל בשש, אבל יונתן כבר ער.
למעשה, הוא התעורר כמה דקות קודם.
הגוף עדיין במיטה, אך המוח כבר עובד.
עוד לפני שהוא פוקח את העיניים לגמרי, הוא מקשיב.
רעש מהרחוב, מנוע של רכב, כלב שנובח דלת נסגרת בבניין.
המוח שלו בודק שהכול בסדר.
רוב האנשים מתעוררים אל תוך היום.
יונתן מתעורר אל תוך סריקה.
הוא לא בוחר בכך.
המוח שלו למד במשך שנים שהעולם עלול להשתנות בתוך שנייה.
לפני שהוא קם, הוא כבר עייף מעט.
לא בגלל חוסר שינה בלבד.
אלא בגלל שמערכת הסטרס החלה לעבוד עוד לפני שהיום באמת התחיל.

06:15, המוח כבר בשטח לפני שהגוף קם מהמיטה

יונתן נכנס למטבח, הוא מכין קפה.
בזמן שהמים רותחים, הוא מביט דרך החלון.
לא מתוך סקרנות אלא מתוך הרגל.
העיניים מחפשות תנועה חריגה והמוח מסמן נתיבי יציאה.
הוא אינו חושב על כך באופן מודע אלא המערכת עושה זאת לבד.
בזמן שאנשים אחרים מתכננים את הפגישה הראשונה שלהם להיום, יונתן כבר עבר עשרות בדיקות קטנות שהמוח שלו ביצע ברקע.
הוא היה רוצה להתחיל את הבוקר ברוגע.
הוא באמת היה רוצה אבל המוח שלו לא תמיד מאפשר זאת.

07:00, הדרך לעבודה מתחילה במשימה אחת: לעבור את היום

יונתן נכנס לרכב ומייד צפירה חזקה נשמעת מאחור.
הלב מגיב מיד, הכתפיים מתכווצות והנשימה משתנה.
כעבור רגע הוא מבין שמדובר בעוד נהג עצבני, אבל הגוף כבר הגיב.
בפקק התנועה הוא בוחן כל רכב שעוצר קרוב מדי.
עבור אחרים זו נסיעה אך עבורו זו משימה נוספת שהמוח צריך לנהל.

09:00, אף אחד במשרד לא רואה את הקרב

יונתן נכנס למשרד.
הוא מחייך, אומר בוקר טוב.
משתתף בישיבה, עונה למיילים.
מבחוץ הכול נראה רגיל אבל מבפנים הכול הרבה יותר מורכב.
הוא מקשיב למה שנאמר בישיבה, אבל במקביל המוח שלו ממשיך לסרוק את הסביבה.
מי נכנס ומי יצא.
איזה רעש נשמע במסדרון.
הוא מתפקד, אפילו מתפקד היטב אבל הוא משלם על כך מחיר עצום של אנרגיה.
רוב האנשים סביבו לעולם לא ידעו כמה מאמץ דרוש לו כדי לבצע פעולות שהם מבצעים באופן אוטומטי.

11:30, הטריגר שאף אחד אחר לא שם לב אליו

במסדרון נשמעת טריקת דלת.
אצל רוב האנשים זהו רק רעש רקע אבל אצל יונתן זהו מידע.
המוח מחפש התאמה לזיכרונות ישנים.
תוך שבריר שנייה הגוף מתכווץ והלב מגביר קצב.
ואז הכול חוזר לכאורה לשגרה, אבל לא באמת.
מערכת הסטרס כבר עלתה מדרגה.
אף אחד לא ראה ואף אחד לא שם לב.
אבל יונתן הרגיש.

13:00, ארוחת צהריים או משימת הישרדות?

החברים מזמינים אותו למסעדה והוא מסכים.
אבל לפני שהוא מתיישב הוא בודק איפה הדלת.
סורק איפה היציאה ומי יושב מאחוריו.
איפה המקום שמאפשר לו לראות את החדר.
הוא עושה זאת כל כך הרבה שנים שכבר אינו חושב על כך.
הוא פשוט עושה.
בזמן שהחברים נהנים מהאוכל, חלק מהמוח שלו נשאר בתפקיד אבטחה.
גם בזמן מנוחה, בזמן צחוק וגם בזמן הארוחה.

15:00, העייפות שאי אפשר להסביר

פתאום מגיעה עייפות, לא עייפות רגילה ולא עייפות של חוסר שינה.
אלא עייפות של מערכת עצבים שעבדה שעות נוספות.
העיניים כבדות, הריכוז יורד והמוח מרגיש עמוס.
הוא יודע שעוד נשאר חצי יום אבל הגוף מתחיל לבקש הפסקה.
רבים סביבו יאמרו שהוא נראה בסדר אבל רק הוא יודע כמה אנרגיה כבר השקיע מאז שהתעורר.

אזעקה פתאומית: כשהעבר וההווה מתנגשים

בדרך חזרה הביתה נשמעת אזעקה וכולם רצים למרחב מוגן.
עבור חלק מהאנשים מדובר באירוע מלחיץ אבל עבור יונתן מדובר במשהו נוסף.
ההווה פוגש את העבר והסירנה מפעילה זיכרונות.
מפעילה תחושות, ריחות ורגשות.
הוא יודע שהוא בממ"ד וגם יודע איפה הוא נמצא.
אבל חלק מהמוח שלו כבר חזר שנים לאחור.
כשהאירוע נגמר, אחרים חוזרים לשגרה אבל יונתן נשאר עוד זמן מה עם מערכת עצבים שפועלת בעוצמה גבוהה.

17:00, בדרך הביתה המוח עדיין לא משחרר

עבורו, יום העבודה הסתיים אבל המשמרת של מערכת הסטרס לא הסתיימה.
הוא נוסע הביתה, שומע מוזיקה ומנסה להירגע.
לפעמים זה עובד, לפעמים פחות.
המוח ממשיך לחשב, להעריך, לסרוק.
כמו שומר שלא ירד מהעמדה כבר שנים.

18:00, אבא, בעל, חבר, אבל גם לוחם עייף

הילדים רצים אליו.
הוא אוהב אותם בכל ליבו, מחבק אותם , מחייך, משחק אבל בפנים הוא מותש.
כלכך רוצה להיות נוכח וליהנות מהרגע.
לפעמים הוא מצליח ולפעמים הוא נלחם כדי להישאר מרוכז בשיחה פשוטה.
לא בגלל שהוא לא אוהב אלא בגלל שהוא עייף.

20:00, כולם רואים ערב רגיל

המשפחה יושבת בסלון.
טלוויזיה, ארוחת ערב וצחוק.
מבחוץ הכול רגיל אך מבפנים המוח ממשיך לעבוד.
כל רעש חריג מושך תשומת לב, כל שינוי קטן נקלט.
המלחמה כבר מזמן הסתיימה אבל מערכת ההגנה עדיין עובדת.

22:00, הגוף בבית, המוח עדיין בשדה הקרב

הגיע הזמן לישון, יונתן נכנס למיטה.
הבית שקט, אבל השקט לא תמיד נכנס איתו לראש.
המחשבות מתחילות והזיכרונות עולים.
המוח מתקשה לעבור למצב מנוחה.
הוא יודע שהוא בטוח אבל הידיעה הזאת לא תמיד מספיקה.

02:00, המלחמה שלא תמיד נגמרת בשינה

הלילה אינו תמיד מקום של מנוחה.
לפעמים מגיע חלום, לפעמים מגיע סיוט ולפעמים הוא מתעורר בבת אחת.
הלב דופק במהירות.
החדר חשוך.
לוקח כמה שניות להבין שהכול בסדר.
כמה שניות בלבד.
אבל הן מרגישות כמו נצח.

האנשים סביבו חושבים שהוא בסדר

למחרת בבוקר יונתן ייצא שוב לעבודה.
יחייך שוב, יתפקד שוב ורוב האנשים יחשבו שהכול בסדר.
הם לא יראו את המאבק, לא יראו את העייפות ולא יראו את הדריכות.
רוב האשים לא יראו את הכוח האדיר שנדרש ממנו כדי להמשיך.

06:00, יום חדש מתחיל והקרב נמשך

השעון מצלצל ויונתן כבר ער.
עוד יום מתחיל, עוד יום של התמודדות ועוד יום של ניצחון קטן.
כי למרות הכול, הוא קם, הוא עובד, אוהב, מחייך וממשיך.
זה אולי הדבר שהכי חשוב להבין על הלם קרב בחיי היום יום.
רבים רואים את הפציעה אך מעטים רואים את המלחמה שמתרחשת אחריה.
אבל מי שחי עם הלם קרב יודע שהגבורה האמיתית אינה תמיד נמצאת בשדה הקרב.
לפעמים היא נמצאת דווקא בבוקר רגיל, בדרך לעבודה, בארוחת ערב משפחתית או בעוד לילה שבו האדם בוחר להמשיך קדימה למרות הכול.

תסתכלו במראה או מעבר לכתף

יונתן אינו אדם מיוחד. למעשה, הוא הרבה יותר נפוץ ממה שרוב האנשים חושבים. הוא יכול להיות השכן, החבר, האח, העובד או בן המשפחה שיושב לידכם ממש עכשיו. הסיפור שלו ממחיש כיצד הלם קרב בחיי היום יום אינו מורכב רק מזיכרונות מהעבר, אלא ממאבק מתמשך שמלווה כל חלק בשגרה. ההתעוררות, הנסיעה, העבודה, הארוחה המשפחתית והשינה, כל אלה עוברים דרך מערכת עצבים שלמדה להישאר דרוכה גם כאשר הסכנה חלפה. למרות זאת, הלומי קרב רבים ממשיכים לבנות משפחות, לעבוד, לתרום לחברה ולאהוב את האנשים סביבם. הם אינם נלחמים רק בזיכרונות. הם נלחמים כדי לחיות חיים מלאים לצד הפציעה שנשארה. ככל שנבין טוב יותר את עולמם, כך נוכל להחליף שיפוט בהבנה, ריחוק באמפתיה ובדידות בתחושת שייכות. לפעמים כל מה שאדם צריך הוא שמישהו יראה את הקרב שאינו נראה לעין.

באהבה ובהצדעה, ד"ר מתן בוכנר