ד"ר מתן בוכנר

כאשר מדברים על פוסט טראומה והלם קרב, רוב האנשים חושבים מיד על הלוחם עצמו, על הסיוטים, הדריכות, ההתפרצויות או הקושי לחזור לשגרה.
אבל סביב כל הלום קרב קיימת לעיתים מערכת שלמה של אנשים שנפגעת יחד איתו בשקט. אחד המעגלים הפחות מדוברים, אך אולי הרגישים ביותר, הוא מעגל האחים והאחיות.
האח או האחות רואים את האדם שהם הכירו משתנה מול העיניים. לפעמים מדובר באח הגדול שהיה חזק, מצחיק ומוביל, ופתאום הופך מרוחק, כועס או כבוי.
לפעמים זו אחות שתמיד הייתה חמה ומשפחתית, וכעת מסתגרת, נבהלת מרעשים או מתקשה להיות נוכחת באמת.
עבור אחים ואחיות, התחושה לעיתים היא כאילו הם איבדו אדם שעדיין נמצא פיזית לידם.

תופעות מוכרות בקרב אחים ואחיות של הלומי קרב

הליכה תמידית על ביצים:

אחים רבים מתארים תחושה שהם כל הזמן בודקים את עצמם:

• “איך לדבר?”
• “מה לא להגיד?”
• “האם זה יעצבן אותו?”
• “האם הרעש הזה יטרגר אותה?”

הבית הופך למרחב דרוך ולחוץ, גם מי שאינו פוסט טראומטי מתחיל לחיות תחת מתח מתמשך.

בלבול רגשי ואשמה:

אחים ואחיות רבים חווים רגשות סותרים:

• אהבה ודאגה
• כעס ותסכול
• רחמים
• אשמה על כך שהם “חיים רגיל”
• ולעיתים גם בושה לדבר על מה שקורה בבית

יש אחים שמרגישים שאסור להם לכעוס, כי “הוא עבר דברים קשים יותר”. עם הזמן, הדחקת הרגשות הזאת יכולה להפוך לעומס נפשי בפני עצמו.

התרחקות משפחתית:

לעיתים הלום הקרב מתחיל להתבודד:

• פחות מגיע לאירועים
• פחות עונה להודעות
• נעלם לתקופות
• מתנתק רגשית

האחים עלולים לפרש זאת כדחייה אישית, למרות שבפועל מדובר פעמים רבות במנגנון הישרדות של מערכת סטרס מותשת.

התפרצויות לא צפויות:

פוסט טראומה אינה רק פחד. פעמים רבות היא מתבטאת דווקא בעצבנות, קוצר רוח או תגובות קיצוניות למצבים קטנים.
אחים ואחיות מתארים:

• פחד “להדליק” את האח
• שינויים חדים במצב הרוח
• רגישות לרעש
• צורך מוגזם בשליטה
• תגובות חריפות לסיטואציות רגילות

מאחורי ההתנהגות הזאת, לא פעם עומדת מערכת הסטרס שמתפקדת בשיא כוחה, כאילו הסכנה עדיין קיימת.

תחושת אובדן של האדם שהיה:

אחת התחושות הכואבות ביותר היא:

• “אני מתגעגע למי שהוא היה פעם.”

זו תחושה נפוצה מאוד, אבל גם כזו שמעט אנשים מעזים לומר בקול.

תחושת אובדן של האדם שהיה:

אחת התחושות הכואבות ביותר היא:

• “אני מתגעגע למי שהוא היה פעם.”

זו תחושה נפוצה מאוד, אבל גם כזו שמעט אנשים מעזים לומר בקול.

איך נכון להתנהל לצד אח או אחות הלומי קרב?

לא לקחת הכול אישית:כאשר אדם נסגר, מתרחק או מגיב בקיצוניות, זה לא תמיד קשור אליכם.
פעמים רבות זו תגובת הישרדות אוטומטית של מוח מותש וסורק־סכנה.

לדבר בגובה העיניים, לא כמו מטפלים:

הלומי קרב רבים לא רוצים ש“יאבחנו” אותם כל הזמן.
לפעמים הדבר החשוב ביותר הוא פשוט להיות אחים:

• לדבר רגיל
• לשבת יחד
• לשמור על קשר אנושי פשוט

שיחה בין אחים אינה שיחת טיפול, אתם המשפחה שלו, העוגן שלו, לא המטפלים שלו.

לא ללחוץ לשיתוף:

משפטים כמו:

• “נו, תספר כבר”
• “אתה חייב לפרוק”
• “אתה צריך לדבר על זה”

יכולים לעיתים לייצר דווקא סגירות גדולה יותר. תחושת שליטה היא דבר קריטי עבור אנשים שחוו טראומה.

להבין שלפעמים שתיקה היא לא ניתוק:

יש אנשים שמתמודדים דרך מילים ויש כאלה שמתמודדים דרך שקט.
לפעמים עצם הנוכחות שלכם, בלי שאלות ובלי לחץ, היא הדבר הכי משמעותי שאפשר לתת.

לשים לב לסימני החמרה:

אם מופיעים:

• דיבור על חוסר תקווה
• הסתגרות קיצונית
• שימוש מוגבר באלכוהול סמים או בחומרים משני תודעה
• אמירות כמו “נמאס לי”
• ניתוק מוחלט מהמשפחה
• הזנחה עצמית חריגה

לא כדאי להישאר לבד עם זה. חשוב לערב גורמי מקצוע או אנשים נוספים מהמשפחה.

לזכור שגם לכם מותר להישבר:

אחים ואחיות של הלומי קרב נוטים לעיתים להפוך ל“חזקים של המשפחה”.
אבל גם הם נשחקים.
מותר לכם:

• להתעייף
• להרגיש תסכול
• לבקש עזרה
• לדבר על הקושי שלכם

זה לא הופך אתכם לפחות אוהבים.

לסיכום אומר שהלם קרב אינו פוגע רק בלוחם עצמו, הוא מחלחל אל תוך הבית, אל מערכות היחסים, אל השקט המשפחתי ואל הלב של האנשים הקרובים ביותר.
אחים ואחיות מוצאים את עצמם לעיתים חיים בין דאגה, כאב, אהבה וחוסר אונים, מול אדם שהם מכירים כל חייהם, אך מרגישים שלפעמים התרחק מהם רגשית.
לצד הקושי, חשוב לזכור שפוסט טראומה אינה חולשה ואינה בחירה. מדובר במערכת עצבים שנפגעה בעקבות מציאות קיצונית שהמוח והגוף התקשו להכיל.
דווקא בתוך המקום הזה, להבנה, לסבלנות, לנוכחות האנושית ולתחושת המשפחה יש כוח עצום. לא תמיד אפשר “לתקן” את הכאב, אבל אפשר להיות האדם שלא נותן למי שנפגע להרגיש לבד בתוך המלחמה שנשארה איתו גם אחרי שחזר הביתה.