אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור משפחות של הלומי קרב אינו רק ההתמודדות עם הפוסט טראומה עצמה אלא שלפעמים האתגר הגדול ביותר הוא להסביר ולתווך לילדים מה קורה לאבא.
ילדים רואים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
הם רואים את העייפות, הם רואים את חוסר השינה, הם רואים את הימים שבהם אבא שמח וצוחק, ואת הימים שבהם הוא שקט, עצבני או מרוחק יותר.
כאשר לא מסבירים להם מה קורה, הם בדרך כלל ממציאים לעצמם הסברים.
ולצערנו, ההסברים שילדים נותנים לעצמם הם לעיתים קרובות הרבה יותר קשים מהאמת.
"עשיתי משהו לא בסדר", "אבא כועס עליי", "אבא כבר לא אוהב אותי" לכן חשוב מאוד לתווך את המציאות בצורה מותאמת גיל.
לא חייבים לספר הכול ולא חייבים להיכנס לפרטים קשים.
אבל כן חשוב להסביר ולא להסתיר.
אפשר לומר לילד:
"אבא עבר דברים מאוד קשים בזמן שהיה בצבא. לפעמים המוח שלו עדיין זוכר את הדברים האלה וגורם לו להיות עצוב, עייף, לחוץ או עצבני יותר.
זה לא בגללך, ואתה לא אשם בשום דבר."
זו אולי אחת המתנות החשובות ביותר שאפשר לתת לילד, הידיעה שהוא אינו הסיבה לקושי.
אז מה כן לעשות?
לדבר בכנות ובשפה פשוטה.
לתת מקום לשאלות.
להסביר שילדים אינם אשמים במה שקורה.
להזכיר שוב ושוב שאבא אוהב אותם.
לעודד את הילד לשתף ברגשות שלו.
מה במיוחד לא לעשות?
לא לומר "אל תדבר על זה."
לא להסתיר כל דבר.
לא לשתף בפרטים טראומטיים קשים.
לא להשתמש במילים מפחידות שילד לא יכול להכיל.
לא לבטל רגשות ופחדים.
יש דרך פשוטה להסביר פוסט טראומה לילדים, לפעמים אני מסביר זאת כך:
"המוח של אבא הוא כמו אזעקה שנועדה להגן עליו. לפעמים האזעקה הזאת מצלצלת גם כשאין באמת סכנה."
רוב הילדים מבינים את הדימוי הזה מיד.
מיתוס שכדאי לשבור
יש הורים שחושבים שאם לא נדבר על זה, הילדים לא יושפעו אבל המציאות בדרך כלל הפוכה.
הילדים כבר מרגישים שמשהו קורה.
הבחירה היא לא האם הם ירגישו אלא הבחירה היא האם הם ירגישו לבד עם השאלות שלהם.
חשוב לי לשתף אתכם שמתוך ההבנה עד כמה הנושא הזה משמעותי לילדים ולמשפחות, כתבתי שני ספרי ילדים העוסקים בהלם קרב ופוסט טראומה בגובה העיניים.
"כשאבא שותק" עוזר לילדים להבין מדוע אבא מתנהג לפעמים אחרת, מבלי להרגיש אשמים או מבולבלים.
"החיבוק שמרגיע מפלצות" מסביר לילדים בצורה ידידותית ופשוטה כיצד פועלות מערכות הפחד, הסטרס וההישרדות במוח.
כי לפעמים הדרך הטובה ביותר לעזור לילד להתמודד עם הפחד היא פשוט לתת לו מילים להבין את מה שהוא כבר מרגיש.
והמסר החשוב ביותר הוא שהילדים לא צריכים לדעת מה קרה בשדה הקרב.
הם רק צריכים לדעת דבר אחד:
גם כשהמוח של אבא עדיין נלחם במלחמה ישנה, הלב שלו ממשיך לאהוב אותם בדיוק באותה עוצמה.
