אם נהיה רגע כנים ואמיתיים, כמה פעמים כבר נפגענו ממישהו שלא חזר אלינו או עונה לנו באופן קבוע?
כמה פעמים ישר חשבנו: "מה הבעיה לענות?”, “יכול לענות לי רק בהודעה אחת…” ו“זה סה"כ רק דקה שיחה…”
אבל יש אנשים שלפעמים גם זה מרגיש להם כמו הר, לא סתם הר, הר געש מתפרץ.
אצל לא מעט הלומי קרב, יש רגעים שבהם המוח פשוט מתעייף מהעולם.
עוד צלצול, עוד קול, עוד אינטראקציה ועוד פעם צורך להעמיד פנים שהכול רגיל.
יש ימים שבהם אפילו לענות לטלפון דורש יותר כוח ממה שנשאר להם בפנים.
זה לא תמיד נובע מחוסר אכפתיות, לפעמים בדיוק להפך.
לפעמים האדם שלא עונה לכם, יושב לבד עם עצמו ומנסה רק לעבור את היום בשלום.
יש רגעים שבהם הנפש פשוט נכנסת ל”שקט הישרדותי”.
התנתקות, הסתגרות ועייפות נפשית שקשה להסביר למי שלא חווה אותה.
אז לפני שנפגעים, לפני שכועסים, לפני ששופטים, תזכרו:
לפעמים האדם שלא עונה לטלפון, נלחם כרגע בקרב שאף אחד סביבו לא רואה.
ולפעמים הודעה אחת קטנה:
“אני פה בשבילך, בלי לחץ לענות”
יכולה להיות הרבה יותר חזקה מעשר שיחות שלא נענו.