אחד הדברים שהכי מבלבלים הלומי קרב הוא הרגע שבו הם מבינים שמשהו השתנה בחיים שלהם.
לא רק ברמת החרדה, לא רק בשינה, לא רק בדריכות אלא בהנאה.
פתאום דברים שפעם אהבת כבר לא מרגשים אותך.
הים כבר לא מרגיע, מסיבות כבר לא מושכות, פסטיבלים כבר לא מעניינים ומפגשים חברתיים מרגישים כמו משימה.
תחביבים שבעבר חיכית להם כל השבוע הופכים לעוד משהו שצריך "לסמן עליו וי" ולפעמים אתה אפילו שואל את עצמך: "מה קרה לי ולאן נעלם האדם שהייתי?"
חשוב להכיר את המושג: אנהדוניה (אִי-נֶהֱנוּת)
אנהדוניה (Anhedonia) היא ירידה ביכולת לחוות הנאה.
זהו אחד התסמינים המוכרים בפוסט טראומה, אך גם אחד הפחות מדוברים.
המשמעות אינה שאתה לא רוצה ליהנות אלא המשמעות היא שהמוח מתקשה להרגיש את אותה תחושת סיפוק והנאה שהרגיש בעבר.
מה קורה במוח?
כדי להבין את זה צריך להבין דבר חשוב.
המוח שלנו בנוי לשרת שתי מטרות מרכזיות:
- הישרדות.
- הנאה.
כאשר אדם חי לאורך זמן במצב של סטרס ודריכות, המוח מתחיל להפנות יותר ויותר משאבים להישרדות ופחות להנאה.
האמיגדלה פועלת שעות נוספות.
ההיפותלמוס מפעיל את מערכת הסטרס על יתר המידה.
רמות קורטיזול ואדרנלין נשארות גבוהות מאוד לאורך זמן.
ומערכת התגמול במוח, זו המבוססת בין היתר על דופמין, מתחילה לעבוד פחות טוב.
במילים פשוטות: כאשר המוח עסוק בלהישאר בחיים, הוא פחות עסוק בלהרגיש טוב.
מיתוס שחייבים לשבור
הרבה הלומי קרב חושבים שאם הם כבר לא נהנים מכלום, כנראה שהם כבר לא אוהבים את החיים.
אבל זו טעות, טעות גדולה!
ברוב המקרים, היכולת ליהנות לא נעלמה, היא פשוט נחסמה על ידי מערכת הישרדות שעובדת בעומס יתר.
הבעיה היא לא שהאדם הפסיק לאהוב את הדברים שאהב אלא שהבעיה היא שהמוח מתקשה כרגע להרגיש את מה שהוא אהב.
המחיר שמשלמים גם הקרובים
בן או בת הזוג רואים את זה, החברים רואים את זה, המשפחה רואה את זה ולפעמים הם מפרשים את זה כניתוק, כחוסר עניין, כחוסר אהבה , אבל פעמים רבות מדובר במשהו אחר לגמרי.
לאדם עצמו כואב לא פחות, הוא זוכר היטב כמה נהנה בעבר.
הוא פשוט לא מצליח להגיע לאותה תחושה.
באופן אישי אני יכול להעיד על עצמי שפעם הייתי הולך למסיבות, פעם הייתי נוסע לים (ונהנה), פעם הייתי נהנה מפסטיבלים והופעות ומאז שהתפרצה אצלי הפוסט טראומה לא היתי מסוגל.
לא כי לא היה לי הרצון, לא כי לא היה לי זיכרון של ההנאה, אלא כי מערכת ההישרדות שלי תפסה את ההגה ומסרבת לשחרר. לשמחתי המצב השתפר מאז, כי לא וותרתי וטיפלתי בעצמי.
אז יש גם חדשות טובות כי היכולת ליהנות יכולה לחזור.
המוח גמיש יותר ממה שאנחנו חושבים. (זה נקרא נוירופלסטיות)
אז בטיפול נכון, שילוב של פעילות גופנית מותאמת, חיבור לאנשים שעושים לך טוב, שינה טובה יותר ועבודה משמעותית על עיבוד הטראומה.
כל אלה יכולים לסייע למערכת התגמול להתאושש בהדרגה.
לפעמים זה קורה לאט ולפעמים מהר יותר.
אבל זה אפשרי !!!
אז אם אתם מסתכלים על החיים שלכם ושואלים "למה אני כבר לא נהנה מדברים שפעם אהבתי?"
אל תמהרו להאשים את עצמכם ואל תחשבו שהפכתם עצלנים.
אל תחשבו שאיבדתם את מי שאתם כי יכול להיות שאתם פשוט רואים את אחד המחירים השקטים ביותר של הפוסט טראומה.
והבשורה החשובה היא שהאדם שהייתם לא נעלם, לפעמים הוא פשוט ממתין בסבלנות שמערכת ההישרדות תסכים סוף סוף להאמין שהמלחמה נגמרה.
